<h1>שו"ת הרי"ף ח"ב סימן מ"ד</h1>
<h2>דף כד.</h2>
תשובה בעל חוב שנמצאו אצלו פרקמטיאות וכלי תשמיש ואומר פקדון הן בידי מפלוני, אין שומעין לו עד שיבוא אותו פלוני וישבע שהם שלו. וכן אם יש עליו שטרי חובות או מקח וממכר לגוים, אין אומרים לו הניחו שיפרע לגוים תחלה כדי שלא יכניסוהו לבית הסוהר, שאין מחייבין ישראל זה שנושה בו לפדותו מבית הסוהר בממונו יותר משאר ישראל, אלא פורעין ישראל זה מיד, ולכשיכניסוהו בעלי חובותיו הגוים לסוהר הרי פדיונו מוטל על כל ישראל בשוה. אבל אם נמצא אתו פרקמטיא שנתברר בעדים שהיא עצמה היתה לגוים והוא חייב להם דמיה, מניחין אותה פרקמטיא לגוי להגבותו ממנה, ודוקא שנתברר הדבר בעדות ברורה, אבל ביציאת קול בעלמא אין מניחין אותו לגוי עד שישבע הישראל הנתבע [שהוא] לגוי. ומה שיש אצל אשתו מבגדי' אין לבעל חוב לגבות (ממון) [מהן], על פי מה שאמ' ההלכה [ערכין כ"ד ע"א] אחד המעריך את עצמו ואחד המקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו ולא בצבע שצבעו לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן, והטעם לפי שבשעה שנתנן להם קנו אותן ויצאו מרשותו, ולפיכך אין הקדש חל עליהם וכן אין לבעל חוב לגבות מהן. אבל כלי זהב ובדולח לא הזכירה אותן ההלכה לפיכך אין לנו לדמותן לבגדים בלא ראיה, וכל שכן שכלי זהב ובדולח אדם קונה אותן על דעת שתתקשט בהן אשתו ואם הוצרכו לו יתפרנס בהן, מה שאין כן בבגדים שהם כלים ונפסדים ואין דעתו עליהם. אבל אם התנה עליהם בשעת קדושין שיכניסם לה אין בעל חוב גובה מהם, על פי מה שאמרה ההלכה [יבמות ס"ו ע"ב] ולא עוד אלא אפילו הכניסם לה שום משלו אם רצה הבעל למכור לא ימכור. וכן אם היו לו קרקעות משלו אף על פי שהם משועבדים לכתובת אשתו בעל חוב גובה מהם, ואין אשתו יכולה לעכב, שלא נתנה כתובה לגבות מחיים, וכשתתאלמן או תתגרש ולא תמצא לו נכסים אחרים זולתן תטרוף אותן. ואם קנו מידה תחלה שמחלה שעבודה מהם ואחר כך קנו מיד בעלה אין לה לטרוף מהם, וכל מה שימכור הבעל מנכסי אשתו או מהנכסים המשועבדים לאשתו צריך שיקנו מהאשה תחלה ואחר כך מן האיש שלא תאמר נחת רוח עשיתי לבעלי, אבל בנכסי מלוג אפילו לקח מן (האשה) [האיש] תחלה ואחר כך מן (האיש) [האשה] מקחו קיים, שאין דרך אשה לעשות נחת רוח לבעלה בנכסי מלוג שלה.
